Image by Alexander Shatov

?מה קורה בגינה 

חקלאות עירונית🌳ובניית קהילה

עקבו אחרינו והצטרפו

 

דף פייסבוק

 

   מייל 

 

 

לתרומות לפעילות הגינה

 

וואטסאפ הודעות של הגינה  

 שבע בבוקר. בחוץ ערימות עננים לבנות ואור אפור רך, סתווי. הסוכה שעל הדשא של הבניין השכן אמש המתה ילדים ועכשיו ריקה. על ספסל הגמ"ח שמאחורי ביתנו, בפינת הרחובות חולדה ומצדה, מישהו ניצל את החג ל"תשליך" מאוחר: ערימות ערימות של ספרים. אנציקלופדיה "מעין", ספרים ברוסית ובגרמנית, ספרי פילוסופיה. והנה "ספר האי־נחת" של פרננדו פסואה בתרגומו של יורם מלצר. רכשתי אותו כשראה אור לפני כעשור, אבל במעבר מאבן יהודה לתל אביב הספר אבד. אני בטוח שאיש לא יחמוד את הספר המרתק הזה בשעה הקרובה, אבל לשם ביטחון אני מניח אותו בתיבת הדואר שלנו.
רחוב מצדה שקט
בכל שעות היום וכעת על אחת כמה וכמה. הרחוב צר מאוד ועצי האזדרכת שבצדו האחד נוגעים בצאלונים שבצדו האחר. באמצע הכביש שני עורבים מנקרים בפרוסת לחם יבשה. הרחוב הירוק והמוצל ופירותיו דמויי התאנים של הפיקוס הרוקסבורגי, שלידו אני עובר עכשיו, מעניקים לעיר חזות שלווה, כמעט כפרית.
סתיו כפרי גם בשדרות בן גוריון. הזיתים האחרונים שנותרו על ענפי הזיתים בורקים בסגול־שחור ועל המדרכה משחירים כתמי שמן של זיתים שנמחצו. הכביש עדיין ריק ממכוניות ובשקט נשמע רק גרגור היונים הרוכנות לשתות מים מן הברזייה. על החול סביב עץ חרוב בודד פזורים מאות פירותיו הרזים.
הרעיון לבנות את תל אביב כפרבר גנים נכשל כישלון חרוץ: הנפש היהודית היתה זקוקה למסחר ולחנויות ולדוחק שווקים ולא הוכשרה לקצב הגנים ושלוותם; אבל מי שחפץ בכך לא יתקשה למצוא בבוקר סתווי כזה את גני העיר האבודים.
אני חוצה את רחוב שלמה המלך לעבר כיכר חסידי אומות העולם שמעבר לכביש, במקום שבו השתרע לפני שנים גן החיות העירוני. סביב הכיכר עץ פיקוס הגומי ענק ושני עצי פיקוס קדוש מן היפים בעיר, אבל עצי הקלמנטינות שבמרכז הכיכר בקושי שרדו את הקיץ: עליהם מגולגלים לְאוֹת יובש והמוני קלמנטינות קטנטנות מרקיבות על המרצפות.
ההפתעה של הבוקר מצפה לי בגינת דבורה בארון, בצדו השני של הכביש. הגינה שופצה לאחרונה, ומאז נפתחה מחדש היא מלאת חיים בשעות אחרי הצהריים. ועכשיו אני מגלה מימין לכניסה עשר ערוגות של ירקות חורף. השתילים עדיין זעירים, אבל לא קשה לזהות ביניהם חסה, אפונה, כרוב, כרובית ותרד. איש כבן שלושים־שלושים וחמש העומד בסמוך לערוגות עוזר לי להבחין בחלקת התבלינים ברוזמרין וזעתר ולמון גראס. שמו רונן אליאס ובמקצועו הוא מטפל ברפואה הודית. תמיד, הוא מספר, רצה שתהיה לו גינת ירקות, וכששמע שהעירייה מתכוונת להקים כאן גינה קהילתית שמח להצטרף למארגנים. מבין תושבי הסביבה יש כרגע כשמונה פעילים, והם נפגשים כאן בימי ראשון עם ילדיהם. המבוגרים שותים בירה והילדים אוכלים ארוחת ערב. בקרוב, הוא מקווה, יוכלו לתבל את הסלט בתבלינים מקומיים.
אני מספר לו שניסיתי לגדל ערוגת ירקות כשגרתי באבן יהודה. ההתחלה היתה מבטיחה, אבל אחרי כמה שבועות עברה השמועה בין כל מזיקי האזור שברחוב יערה 13 יש עלי חסה ועלי מלפפונים טריים והם הגיעו שיירות־שיירות לחצר. רונן איננו חושש ממזיקים, אלא דווקא מילדים שיתלשו את הירקות מתוך סקרנות או שעשוע, אבל בינתיים הוא אופטימי.
מתוך סקרנות אני מקצר את טיול הבוקר שלי. אני נוטל את "ספר האי־נחת" מתיבת הדואר ועוד במעלית אני מוצא את הקטע שחיפשתי. כך כותב פרננדו פסואה על ליסבון, העיר שבה נולד ובה חי רוב שנותיו: "יש בעיר רגעי מנוחה של כפר. [...] היטב אני יודע: אם אני נושא את עיני, מולי נמצא הקו העלוב של הבתים, החלונות הזקוקים לשטיפה, החלונות חסרי הפשר של הקומות הגבוהות שבהן עדיין גרים בני אדם, וממעל, בזווית של עליות הגג, הבגדים הרגילים התלויים בשמש בין עציצי החימר והצמחים. אני יודע זאת, אך האור המזהיב כל זאת הוא כה רך, האוויר הרגוע המקיף אותי הוא כה חסר מובן, שאין לי אפילו סיבה ויזואלית לוותר על כפרי התותב". יופי של תיאור. הכפר, כמו שקובעת האמרה הידועה, הוא בעיני המתבונן.
 

כמה רגעי מנוחה של כפר בתל-אביב

ההפתעה של הבוקר מצפה לי בגינת דבורה בארון. הגינה שופצה לאחרונה, ואני מגלה מימין לכניסה עשר ערוגות של ירקות חורף.

•   פורסם בעיתון הארץ   •   רשימות תל אביביות   •   אברהם בלבן    •   13.11.2016